גודל הפריים הוא מרכיב בסיסי בסיפור חזותי בקולנוע. גודל הצילום מתייחס למסגרת של המצלמה על הנושא המצולם ולמרחקים השונים שבהם ממוקמת מצלמה ביחס לנושא המצולם. גדלי צילום אלו חיוניים לאמנות הקולנוע שכן הם עוזרים לבסס את השפה החזותית של סרט ומעבירים מידע חשוב לקהל. ישנם מספר גדלי צילום נפוצים בשימוש בקולנוע, ולכל אחד מהם יש את הפונקציות וההשלכות הייחודיות שלו בסיפור סיפורים.

זווית צילום מתייחסת למיקום ולכיוון של עדשת המצלמה ביחס לנושא המצולם בסרט. לזווית הצילום יכולה להיות השפעה משמעותית על הסגנון החזותי הכללי, מצב הרוח והטון של הסרט. זוויות צילום נפוצות בקולנוע כוללות זווית גבוהה (מסתכל למטה על הנושא), זווית נמוכה (הסתכלות כלפי מעלה על הנושא), זווית בגובה העיניים (עדשת המצלמה ממוקמת באותו גובה כמו עיני המצולם), וממעוף הציפור (הסתכלות ישירות למטה לנושא). בחירת זווית הצילום נעשית על ידי הבמאי והצלם כדי ליצור אפקט רצוי ולהעביר מסר ספציפי לקהל. לדוגמה, צילום בזווית גבוהה יכול לגרום לנושא להיראות קטן או פגיע, בעוד שצילום בזווית נמוכה יכול לגרום לנושא להיראות חזק או מאיים. בחירת זווית הצילום היא היבט חשוב של סיפור חזותי בסרט ויכולה להשפיע מאוד על האופן שבו סצנה נתפסת על ידי הקהל.

זויות נוספות מקובלות הן:
צילום זווית הולנדית: ידוע גם בשם צילום "זווית"עקום", זהו צילום שבו המצלמה מוטה בזווית, ויוצר תחושה של אי נוחות, מתח או חוסר התמצאות.

צילום מעין הציפור או טופ-שוט: תמונה שצולמה ישירות מעל הנושא המצולם. זווית צילום זו מושגת על ידי הרכבת המצלמה על מנוף, מסוק או רחפן, או על ידי צילום מפלטפורמה או בניין גבוהים.

צילום מעין התולעת: הוא סוג של צילום בזווית נמוכה שבה המצלמה ממוקמת קרוב מאוד לקרקע, מסתכלת למעלה על הנושא.

חיתוכים בקולנוע הם מרכיב בסיסי בעריכת סרטים, המשמשים כאבני הבניין לבניית נרטיבים ויזואליים. אפשר לארגן את הקאטים עפ"י שלושה פרמטרים מרכזיים: סוג, אופי ותפקוד. על ידי בחינת פרמטרים אלו, נוכל לקבל הבנה מעמיקה יותר של הטכניקות השונות המופעלות בעריכת סרטים ומשמעותן בשפה הקולנועית.

הפרמטר הראשון, "סוג", מקיף טכניקות שונות המשמשות למעבר בין שוטים. אלה כוללים את החיתוך, הדיסולב, חיתוך ההתאמה, החיתוך-על-פעולה והג'מפ קאט. החיתוך, צורת המעבר הבסיסית ביותר, כרוך במעבר מיידי משוט אחד לאחר, ולעתים קרובות יוצר המשכיות חלקה. דיסולב, לעומת זאת, ממזג שני צילומים יחד על ידי חפיפה של התמונות שלהם, ויוצר מעבר הדרגתי וחלק. חיתוכי התאמה יוצרים קשר חזותי או רעיוני בין צילומים, לרוב על ידי יישור צורות, תנועות או רעיונות דומים. קאט-על-פעולה שומר על המשכיות התנועה על פני הצילומים, בעוד שג'אמפ קאט משבש בכוונה את הזרימה הזמנית, ויוצר אפקט צורם.

הפרמטר השני, "אופי", מתמקד באופי הספציפי של הקאטים בתוך סצנה. קאט-אין וקאט אאוט כרוכים במעבר ממבט רחב יותר לפרספקטיבה קרובה יותר או להיפך, בהתאמה. קאט-אאווי מתנתק מהפעולה הראשית כדי להדגיש נושא או פרט משני. פאנצ'-אין מתקרבים פתאום כדי למשוך תשומת לב לאלמנט מסוים, בעוד שפאנצ' אאוט מגדילים את ההקשר החזותי.

הפרמטר השלישי, ה"פונקציה" או התפקיד, נוגע למטרה ולהשפעה של חיתוכים בתוך המבנה הנרטיבי הכולל. צילומי POV (נקודת מבט) מטביעים את הצופה בפרספקטיבה של דמות מסוימת, ומאפשרים חוויה סובייקטיבית. צילומי שוט/ריוורס שוט מציגים נקודות מבט חלופיות וחיתוכים אליפטיים דוחסים זמן ומרחב, ויוצרים תחושה של חוסר התמצאות או דחיסה. חיתוכים מרחיבים מאריכים את משך השוט, מדגישים רגע או מגבירים את המתח. חיתוך לצילומים בודדים מבודדים פרט או אובייקט ספציפיים, ומעצימים את המשמעות שלו.

להלן פירוט של הפרמטרים השונים:

סוגי המעברים

Cut: הקאט הוא טכניקת העריכה הבסיסית והבסיסית ביותר בקולנוע. הוא מתייחס למעבר המיידי משוט אחד לאחר. זה כרוך בשינוי ישיר בתמונה ומשמש למעבר בין צילומים, זוויות או פרספקטיבות שונות. חיתוכים משמשים ליצירת המשכיות, יצירת עניין ויזואלי והעברת מידע בצורה פשוטה.

Dissolve: הדיסולב הוא אפקט מעבר שבו צילום אחד מתפוגג החוצה בהדרגה בעוד הצילום הבא מתפוגג פנימה בו-זמנית, ויוצר סופר-אימפוזיציה של תמונות. הוא מייצר תערובת חלקה והדרגתית בין שני צילומים, המשמשים לעתים קרובות כדי לציין חלוף של זמן או ליצור אווירה דמוית חלום או אוירה. Dissolves משמשים בדרך כלל ברצפים רומנטיים או נוסטלגיים.

Match Cut: חיתוך תואם הוא טכניקת עריכה המחברת בין שני צילומים המבוססים על דמיון חזותי או שמיעתי, ויוצרת מעבר חלק ביניהם. המעבר יכול לשמש כדי ליצור קשר או הקבלה בין סצנות, דמויות או אובייקטים שונים. חיתוכי התאמה מסתמכים לרוב על התאמת התנועה, הצורה או הצבע של שני שוטים עוקבים, מה שמשפר את ההמשכיות או התהודה הנושאית ביניהן.

Cut-on Action: פעולת קאט-על-פעולה היא טכניקת עריכה שבה המעבר בין ששני השוטים מתרחש במהלך פעולה או תנועה מתמשכת. הוא משמש לשמירה על הזרימה החזותית והקוהרנטיות של סצנה תוך שינוי פרספקטיבות. על ידי חיתוך משוט אחד לאחר ברגע מסוים של פעולה, תשומת הלב של הקהל נשמרת, והמעבר מרגיש טבעי וקולח.

Jump Cut: ג'אמפ קאט הוא חיתוך פתאומי וצורם שיוצר אפקט מבלבל על ידי הסרת חלק מפעולה או סצנה מתמשכת, וכתוצאה מכך לקפיצה ניכרת בזמן או במרחב. הוא משמש לעתים קרובות כדי להעביר תחושה של חוסר המשכיות, ניתוק, או ליצור אפקט סגנוני או ניסיוני. ניתן להשתמש בג'אמפ קאטים כדי לעורר מתח, הפתעה או לשבש את המבנה הנרטיבי המסורתי.

אופי המעבר

Cut-In: קאט-אין היא טכניקת עריכה שבה המצלמה מתקרבת כדי להציג מבט מקרוב יותר של פרט או אלמנט ספציפי בתוך הפריים. זה כולל הפרעה של הצילום הנוכחי כדי לספק פרספקטיבה מפורטת או ממוקדת יותר. החיתוךהוא לשוט מקרוב שתוכנו היה קיים בשוט הקודם והרחב יותר. חיתוכים משמשים כדי למשוך את תשומת הלב של הקהל למידע חזותי חשוב, כגון הבעות פנים, חפצים או פעולות ספציפיות, תוך הוספת דגש או משמעות לאותם אלמנטים.

Cut-Out:קאט-אאוט היא טכניקת עריכה הכוללת חיתוך קצר מהפעולה או הנושא הראשי כדי להציג שוט רחב יותר הכולל בתוכו את תוכנו של השוט הקודם (הקרוב ויתר).

Cut-Away: כרוך בניתוק מהפעולה הראשית או מהנושא כדי להציג שוט, אובייקט שלא נראה בשוט הקודם. קאטים אלה בדרך כלל מספקים הצצה קצרה של מיקום, דמות או פעולה אחרים הקשורים לסצנה הראשית. הם משמשים כדי לספק הקשר נוסף או לבנות מתח מבלי להפריע לחלוטין לנרטיב הראשוני. זו גם טכניקה מעולה להראות לצופים את הצד של ה"מצלמה" כאילו כדי לשכנע אותם שאין מצלמה ושהצופים יוכלו לשקוע יותר בסיפור.

Punch-in: פאנצ'-אין היא טכניקת עריכה שבה המצלמה מתקרבת או מתקרבת לנושא בתוך הפריים, משמשת לעתים קרובות כדי להדגיש או למשוך תשומת לב לפרט או רגע ספציפיים. הוא משמש בדרך כלל בתוך צילום או סצנה בודדת, ומאפשר לקהל להתמקד באלמנטים או רגשות חשובים. הפאנצ'-אין הוא התקרבות מאותה זויות (שובר את עקרון ה30 מעלות) והוא מעין גא'מפ קאט..

Punch-Out: זוהי טכניקת עריכה שבה המצלמה מתרחקת מהנושא בתוך הפריים. טכניקה זו משמשת כדי לספק פרספקטיבה רחבה יותר, לחשוף את הסביבה. בין פאנצ'-אאוט לבין קאט-אאוט - שקאט אאוט-שובר את עקרון ה30 מעלות. ניתן להשתמש בפאנצ'-אאוט כדי ליצור תחושה של מרחב או סגירה, מה שמאפשר לקהל לקבל הבנה רחבה יותר של ההקשר.

תפקיד (פונקציית השוט)

POV (נקודת מבט): POV מתייחס לפרספקטיבה או לנקודת המבט ממנה מוצגים סצנה או רצף. זוהי טכניקה שמטרתה להראות לקהל מה דמות או נושא רואה וחווה. צילום POV מושג בדרך כלל על ידי הצבת המצלמה בעמדה של דמות וצילום מנקודת המבט שלה. זה מאפשר לקהל לראות את העולם דרך העיניים של הדמות, יוצר תחושה של שקיעה בסיפור ואמפתיה.

Shot/Reverse Angle Shot: צילום/צילום זווית הפוכה הוא זוג צילומים המשמשים בדרך כלל בסצנות שיחה או דיאלוג. זה כולל צילום של דמות אחת בצילום, הצגת פניה ופעולותיה, ואז חיתוך צילום לזווית הפוכה של הדמות השנייה. צילום הזווית ההפוכה מספק פרספקטיבה שונה על ידי הצגת התגובה או התגובה של הדמות השנייה. תבנית זו של צילום/זווית הפוכה משמשת בדרך כלל כדי לבסס את זרימת השיחה ולשמור על עניין ויזואלי במהלך חילופי דיאלוגים.

Establishing Shot: צילום מכונן הוא צילום רחב או ארוך המשמש בתחילת סצנה או רצף כדי לקבוע את המיקום, התפאורה או ההקשר. בדרך כלל מדובר בצילום חיצוני המספק לקהל תחושה של המרחב הכללי והגיאוגרפיה לפני חיתוך לצילומים קרובים יותר או פעולות ספציפיות. הצילום המכונן עוזר לכוון את הצופים ולהכין את הבמה לסצנות הבאות, ומבטיח שהם מבינים היכן מתרחשת הפעולה.

Elliptical Cut: חיתוך אליפטיקלי הוא טכניקת עריכה שדוחסת זמן על ידי הסרת פריימים מפעולה או רצף מתמשכים. זה כולל דילוג על רגעים לא חיוניים או חוזרים על עצמם כדי לשמור על קצב נרטיבי ולהתמקד באירועים משמעותיים. חיתוכים אליפטיקלים משמשים לעתים קרובות כדי להעביר את חלוף הזמן או ליצור תחושת קצב בסרט. על ידי ביטול פרטים מיותרים, הקהל יכול להבין את התקדמות האירועים מבלי לצפות בכל רגע.

Expanded Cut: חיתוך מורחב, המכונה לעתים חיתוך ממושך, מאריך את משך הסצנה או הרצף על ידי הכללת קטעים נוספים או האטת הקצב. הוא משמש להדגשת פרטים ספציפיים, בניית מתח או יצירת תחושת ריאליזם על ידי הצגת אירועים בזמן אמת או עם תשומת לב רבה יותר לניואנסים. גזרות מורחבות יכולות לטבול את הצופים לרגע, להגביר את הרגשות, או לספק תיאור מקיף יותר של סצנה.

Cut to Single: "חתך לסינגל" היא טכניקת עריכה שבה הפוקוס עובר מצילום רחב יותר או מקבוצת אנשים לאדם בודד בסצנה. זה כרוך במעבר מצילום שמקיף מספר אלמנטים או דמויות לצילום שמבודד ומדגיש אדם מסוים. טכניקה זו משמשת בדרך כלל בקולנוע ובטלוויזיה כדי להפנות את תשומת הלב של הקהל להבעת הפנים, התגובה או הפעולה החשובה של דמות מסוימת. על ידי חיתוך לסינגל, יוצר הסרט יכול ליצור קשר אינטימי יותר בין הקהל לאדם על המסך, ולהדגיש את המשמעות שלהם בנרטיב.

Detail/Insert: בעריכת סרטים, "פרט" או "אינסרט" מתייחסים לסוג מסוים של צילום המתמקד באובייקט, פעולה או אלמנט קטן ומשמעותי בתוך סצנה. זהו צילום תקריב שמדגיש פרט מסוים כדי למשוך את תשומת הלב של הצופה אליו. מטרת השימוש בפירוט או בתמונה היא לספק מידע נוסף, להדגיש מרכיב מרכזי או לשפר את סיפור הסיפור.

לדוגמה, בסצנה מותחת, צילום פרט עשוי להתמקד בידה של דמות רועדת או בתקריב של עיניה מתרחבות, שמשדר את הפחד או הציפייה שלה. בסרט חקירת פשע, צילום הוספה עשוי להראות תקריב של רמז, כמו ראיה או טביעת אצבע, המעניק לקהל מידע חיוני.

Mise-en-scene הוא מונח צרפתי המתייחס לסידור כל מה שמופיע במסגרת של סרט. זה כולל את התפאורה, האביזרים, התאורה, התלבושות, השחקנים ואפילו התנועה והמיקום של המצלמה. בעיקרו של דבר, זה כל מה שהצופה רואה ושומע בפריים.

מיזנסצנה בהקשר של סצנה שלמה היא מושג בסיסי ביצירת סרטים המקיפה את הסדר הזהיר של כל האלמנטים החזותיים והשמיעתיים במהלך אותה סצנה. זה כולל מספר קטגוריות מפתח:

סטינג: תפאורה (סביבה, תלבושות, אביזרים וכו'): התפאורה של סצנה כוללת את הסביבה הפיזית, כגון מיקומים, הגדרות פנים או חוץ, ומיקום האביזרים. זה כולל גם בחירות תחפושות לדמויות בסצנה. התפאורה משמשת כבמה שעליה מתפתח הנרטיב, מספקת הקשר מהותי, קובעת זמן ומקום ותורמת לפיתוח הדמות ולתחושת ההטמעות בסיפור של הקהל.

העמדה או בימוי דמויות (הצבת דמות ותנועה): בימוי מתייחס למיקום האסטרטגי ולתנועות של דמויות בתוך הסצנה. זה כולל את האופן שבו דמויות מתקשרות זו עם זו ועם הסביבה שלהן. בחירות הבימוי משפיעות על דינמיקת הדמות, התקדמות העלילה, יצירת קונפליקטים ומעורבות רגשית. זהו הכלי של הבמאי להעברת חזותית של יחסי אופי וכוונות.

עבודת מצלמה (קומפוזיציה, תאורה, מסגור וכו'): עבודת מצלמה בסצנה כוללת החלטות ויזואליות שונות שמתקבלות על ידי הצלם והבמאי. זה כרוך בהרכב של צילומים, זוויות מצלמה, מסגור, תנועת מצלמה ובחירות תאורה. אלמנטים ויזואליים אלו משפיעים על תפיסת הדמויות של הקהל, על זרימת העלילה, על הצגת הקונפליקטים ועל העלאת רגשות. נקודת המבט של המצלמה משמשת כעדשה של מספר סיפורים, המנחה את הצופים בסצנה.

סאונד: צליל בסצנה כולל דיאלוג, מוזיקה, אפקטים קוליים ושימוש בשתיקה. אלמנטים שמיעתיים אלה משלימים את ההיבטים החזותיים ותורמים לחוויה הסוחפת. דיאלוג חושף תכונות אופי, מניעים ומערכות יחסים. מוזיקה קובעת את הטון ואת מצב הרוח, בעוד שאפקטים קוליים מספקים הקשר ומתח. נוכחות או היעדר צליל בתוך סצנה משפיעה על מעורבות רגשית וחיבור לקהל.

עריכה: עריכה בתוך סצנה מתייחסת לארגון הצילומים והרצפים לאורך כל משך הזמן שלה. זה כרוך בתזמון ומיקום של חתכים, מעברים והמבנה הכללי של הסצנה. עריכה יעילה משפיעה על הקצב, פיתוח הדמות, התקדמות העלילה, פתרון קונפליקטים ותהודה רגשית בתוך הסצנה. זה מבטיח זרימה מגובשת ומרתקת של אלמנטים נרטיביים.

מיזנסצנה בסצנה היא אמנות היצירה של חוויה נרטיבית הוליסטית במהלך אותה סצנה. זה כרוך בתזמור הרמוני של תפאורה, בימוי, עבודת מצלמה, עריכה וסאונד כדי להעביר עומק אופי, להניע את העלילה, ליצור ולפתור קונפליקטים ולעורר תגובות רגשיות מהקהל. ניתוח המרכיבים הללו בתוך סצנה חיוני להבנת האופן שבו יוצרי קולנוע בונים ומתקשרים את החזון הנרטיבי שלהם בהקשר רחב יותר.

עורכים משתמשים בטכניקות וכללים שונים כדי להבטיח מעברים חלקים בין צילומים ולשמור על אחידות והמשכיות ויזואלית.

קו הפעולה או כלל 180 מעלות: כלל 180 מעלות הוא קו מנחה המשמש לשמירה על יחסים מרחביים עקביים בין דמויות או אובייקטים בתוך סצנה. הוא קובע קו דמיוני הנקרא "ציר הפעולה" או "קו הפעולה". כדי לציית לכלל זה, המצלמה צריכה להישאר בצד אחד של הקו הזה לאורך כל הסצנה. על ידי כך, המיקומים והתנועות של דמויות או אובייקטים נשארים עקביים, ומונעים בלבול עבור הצופים.

עקרון 30 המעלות: כלל 30 מעלות הוא עיקרון השולט בזווית שבה יש לצלם את הצילומים הבאים כדי לספק מגוון ויזואלי. בעת מעבר מצילום אחד לאחר, זווית המצלמה החדשה צריכה להיות שונה ב-30 מעלות לפחות. זה מבטיח שהצילום הבא מספק פרספקטיבה רעננה תוך שמירה על המשכיות.

התאמת כיוון המבט, Eye Match: Eye Match היא טכניקה המשמשת ליצירת חיבור חזותי חלק בין שני שוטים של שתי דמויות המדברות ביניהן או מתייחסות אחת לשנייה. זה כולל יישור המבט או קו העין של דמות בצילום אחד עם הנושא שבו הם מתבוננים בצילום הבא. טכניקה זו עוזרת לצופים להבין את המיקוד של הדמויות ומשפרת את הקוהרנטיות של הרצף.

L-Cut ו-J-Cut: L-cut ו-J-cut הן טכניקות עריכה אודיו-ויזואליות שמפרידות את התזמון של מעברי צליל ותמונה. בחיתוך L, האודיו מהצילום הקודם משתרע לתוך הצילום הבא, ויוצר חפיפה בין הוויזואליה והסאונד. טכניקה זו מאפשרת מעברים חלקים יותר ויכולה לסייע בבניית מתח או לשפר את ההשפעה הרגשית. לעומת זאת, J-Cut מציג את האודיו מהצילום הקרוב שמתנגן לפני שהחזות החזותית משתנה. טכניקה זו יכולה להציג דיאלוג או אפקטים קוליים לפני חשיפת הוויזואלית התואמת, ליצור ציפייה או להוסיף הקשר ובעצם מחקה את האופן הטבעי של הסטת תשומת הלב: אנחנו קודם שומעים ואז מסתכלים. השם כמובן מגיע מצורת הקאט של שולחן העריכה - צורה של J ושל L. ראו קטע שממחיש את השימוש בקאטים אלה ברשת החברתית בהמשך.

מונטאז': מונטאז' היא צורת עריכה השוברת את כללי ההמשכיות וכוללת הצבת תמונות זו לצד זו כדי ליצור משמעות או להעביר רעיונות במהירות. היא יכולה לדחוס זמן, להמחיש אירועים מקבילים או לעורר רגשות. עריכת מונטאז' מסתמכת על הקשרים הקצביים והרעיוניים בין הצילומים כדי להעביר מידע או לעורר תגובות ספציפיות מהקהל.

לדוגמא בסרט צ'רלי וחצי (בועד דוידסון, 1974) בסצינת אכילת הביצים משתמש הבמאי בסגנון עריכת מונטאז רוסי בוא הוא יוצר קונפליקט ויזואלי בין השוטים. גם בקומפוזיציה, בזויות וכמובן בשבירת קו הפעולה ועקרון ה30 מעלות. (ראו את הסצינה בהמשך).
כמו כן בסרט יש גם מונטאז אמריקאי כשצ'רלי וגילה מתאהבים. (ראו קטע בהמשך)

עריכה מקבילה או Cross-Cuts: משמשת לחיתוך בין שתי סצינות המתרחשות במקביל. הפופולרי ביותר זה כמובן שיחת טלפון בה עוברים בקרוס-קאט בין שתי הדמויות המדברות.

עוד דוגמאות:

לצבעים יש תפקיד מהותי בקולנוע, שכן הם משמשים להעברת רגשות, מצבי רוח ואווירה, ולהעצמת הנרטיב של הסרט. יוצרי סרטים משתמשים בפלטות צבעים כדי ליצור שפה ויזואלית שיכולה להעביר נושאים, דמויות ואפילו סאב-טקסט. השימוש בצבע בקולנוע התפתח עם הזמן, מתקופת השחור-לבן ועד להכנסת טכניקולור וטכנולוגיות צבע נוספות.

אחד השימושים העיקריים של צבע בקולנוע הוא להעביר רגשות. צבעים שונים קשורים לרגשות שונים, ויוצרי סרטים משתמשים בידע הזה כדי ליצור מצבי רוח ספציפיים בסרטיהם. לדוגמה, צבעים חמים כמו אדום, כתום וצהוב יכולים לשמש כדי לעורר תחושות של תשוקה, אנרגיה וחום, בעוד צבעים קרירים כמו כחול וירוק יכולים לשמש כדי לשדר רוגע, שלווה ועצב.

צבעים משמשים גם ליצירת תחושה של אווירה ולביסוס תפאורה של סרט. לדוגמה, יוצרי סרטים עשויים להשתמש בגווני אדמה חמים כדי ליצור תחושה של נוסטלגיה או כדי לעורר סביבה כפרית, בעוד שגוונים קרירים ומתכתיים עשויים לשמש כדי ליצור תחושה של תיעוש או מודרניות.

ניתן להשתמש בצבעים גם כדי להעביר תכונות אופי ונושאים. לדוגמה, דמות שלובשת שחור עשויה להיראות כמסתורית או מרדנית, בעוד שדמות שלובשת צבעים בהירים עשויה להיראות כאופטימית או יוצאת דופן. יוצרי סרטים יכולים גם להשתמש בצבע כדי להעביר נושאים כמו אהבה, כוח או מוות, על ידי שיוך צבעים מסוימים למושגים אלה.

ניתן להשתמש בצבע גם כדי ליצור ניגודיות ולהדגיש אלמנטים ספציפיים בסרט. לדוגמה, יוצר סרטים עשוי להשתמש בצבע בהיר ומנוגד בסצנה כדי למשוך תשומת לב לאובייקט מסוים או כדי ליצור קו מחץ ויזואלי.

הרמוניית צבע

הרמונית צבע היא היבט חשוב של קולנוע שיכול להשפיע רבות על מצב הרוח והטון של סרט. ישנם מספר סוגים של הרמוניות צבע שיוצרי סרטים יכולים להשתמש בהם כדי ליצור אווירה או רגש מסוים.

הרמוניה מונוכרומטית: הרמונית צבע זו משתמשת בווריאציות של צבע יחיד כדי ליצור מראה מגובש והרמוני. הרמוניות מונוכרומטיות יכולות ליצור אפקט מרגיע ומרגיע, אך ניתן להשתמש בהן גם כדי ליצור תחושת מתח או אי נוחות.

הרמוניה אנלוגית: הרמוניות צבע אנלוגיות משתמשות בצבעים הסמוכים זה לזה בגלגל הצבעים. הרמוניות אלו יוצרות תחושה של המשכיות וזרימה, והן משמשות לעתים קרובות בסרטים כדי להעביר תחושת חמימות ונוחות.

הרמוניה משלימה: צבעים משלימים נמצאים זה מול זה בגלגל הצבעים, כגון כחול וכתום או אדום וירוק. הרמוניות משלימות יכולות ליצור תחושת מתח ואנרגיה, והן משמשות לעתים קרובות בסרטי פעולה או מותחנים.

הרמוניה טריאדית: הרמוניה זו משתמשת בשלושה צבעים הממוקמים באופן שווה על גלגל הצבעים. הרמוניות טריאדיות יכולות ליצור מראה תוסס ודינמי, והן משמשות לעתים קרובות בסרטים שיש בהם תחושה של שובבות או גחמה.

רוויה (saturation)

רוויה (saturation) מתייחסת לעוצמה או לעושר של צבעים בתמונה, והיא ממלאת תפקיד חשוב בהעברת מצב הרוח והטון של סרט. יוצרי סרטים יכולים להשתמש ברוויה כדי ליצור מראה או אווירה מסוימת, וטכניקה זו משמשת לעתים קרובות כדי לשפר את הז'אנר או הנושא של סרט.

באופן כללי, רוויה גבוהה מקושרת לרוב לז'אנרים אנרגטיים וקלילים כמו אנימציה וקומדיה, בעוד שרוויה נמוכה משמשת לרוב בדרמות או מותחנים. לדוגמה, סרטי אנימציה כמו "משפחת סופר על" (2004) ו"גנוב על העולם" (2017) מציגים לרוב צבעים בהירים ותוססים עם רמות רוויה גבוהות כדי ליצור אווירה מהנה ותוססת הפונה לילדים. באופן דומה, קומדיות כמו "הנגאובר" עשויות להשתמש ברוויה גבוהה כדי לשפר את הטון הקומי וליצור תחושה קלילה.

מצד שני, לעתים קרובות נעשה שימוש ברוויה נמוכה כדי ליצור גוון רציני או דרמטי יותר בסרטים. ניתן להשתמש בטכניקה זו בז'אנרים כמו דרמה ומותחן כדי להעביר תחושה של מלנכוליה או מתח. לדוגמה, הסרט "הדרך" (2009) משתמש בצבעים חסרי רוויה כדי ליצור עולם פוסט-אפוקליפטי קודר ושומם, בעוד שהמותחן "שבעת חטאים" (1995) משתמש ברוויה נמוכה כדי ליצור אווירה אפלה ומבשרת רע.

בנוסף, ניתן להשתמש ברוויה גם כדי ליצור ניגודיות ולהדגיש אלמנטים מסוימים בסצנה. לדוגמה, יוצר קולנוע עשוי להשתמש ברוויה גבוהה כדי להדגיש אובייקט או דמות מסוימת בסצנה חסרת רוויה אחרת, ולהסב את תשומת ליבו של הקהל לאלמנט זה.

דוגמאות נוספות:

אחד היתרונות המשמעותיים ביותר של צילומי רחפן הוא יכולתם לספק תצפיות גורפות ממעוף הציפור של נופים, נופים עירוניים וסביבות אחרות בקנה מידה גדול. רחפן יכול להציע לקהל נקודת מבט רעננה ותחושת הוד. צילומים כאלה יוצרים השפעה ויזואלית רבת עוצמה, גורמים לצופים לשקוע בעולמו של הסרט ומעצימים את החוויה הקולנועית הכוללת.

רחפנים מצטיינים בלכידת רצפים דינמיים וקינטיים. הם יכולים לעקוב ללא מאמץ אחר נושאים הנעים במהירות, כגון כלי רכב, אופניים או ספורטאים בפעולה, ומספקים תחושה מלהיבה של מהירות וזריזות. הצילומים האלה מזרימים אנרגיה לסיפור, מעצימים את מעורבות הקהל ומוסיפים שכבה נוספת של ריגוש.

מלבד היכולות הטכניות שלהם, לצילומי רחפן יש גם משמעויות סמליות ומטאפוריות בקולנוע. הפרספקטיבה האווירית שהם מציעים יכולה להעביר נושאים של חופש, בריחה והתעלות. כאשר רואים דמות או קבוצת דמויות מלמעלה, זה יכול לסמל את השחרור שלהן מאילוצים חברתיים או את יכולתן להתעלות מעל נסיבות מאתגרות. באופן דומה, צילומי רחפן יכולים לעורר תחושת בידוד או פגיעות על ידי בידוד דמויות בתוך שטחים עצומים ופתוחים.

קווי קומפוזיציה משמשים בצילומים קולנועיים כדי להנחות את עינו של הצופה דרך הפריים וליצור חוויה ויזואלית מרתקת יותר. קווים אלו יכולים להיות קווים טבעיים אופקיים, אנכיים, אלכסוניים או גליים.

קווים אופקיים משמשים לרוב כדי לשדר תחושת יציבות ורוגע, בעוד שקווים אנכיים יכולים ליצור תחושת גובה וחוזק. קווים אלכסוניים יכולים להוסיף אנרגיה דינמית לזריקה, וליצור תחושה של תנועה או מתח. קווים טבעיים גליים יכולים להוסיף תחושה של זרימה או תנועה אורגנית לצילום.

קווים אנכיים הם קו קומפוזיציה נפוץ המשמש בצילומים קולנועיים. הם משמשים לעתים קרובות כדי ליצור תחושת גובה ויציבות בזריקה.

ניתן למצוא קווים אנכיים במגוון הגדרות, כגון בניינים גבוהים, עצים, או אפילו דמויות אנושיות. כשמשתמשים בהם ביעילות, הקווים האלה יכולים לעזור להעביר תחושת הוד וחוזק, או תחושה של לכוד או מרותק.

בנוסף ליצירת תחושת גובה, ניתן להשתמש בקווים אנכיים גם ליצירת תחושת עומק ופרספקטיבה בצילום. לדוגמה, אם קו אנכי ממוקם בקדמת הצילום, זה יכול ליצור תחושת מרחק בין הצופה לשאר האלמנטים בפריים.

ניתן להשתמש בקווים אנכיים גם בשילוב עם קווי קומפוזיציה אחרים, כגון קווים אופקיים או אלכסוניים, כדי ליצור קומפוזיציה מורכבת ודינמית יותר. לדוגמה, צילום עם קווים אנכיים ואלכסוניים יכול ליצור תחושת מתח או תנועה, בהתאם לאופן שבו הם ממוקמים בתוך הפריים.

קווים אופקיים הם קו קומפוזיציה חשוב נוסף המשמש בצילומים קולנועיים. קווים אלו משמשים לעתים קרובות כדי להעביר תחושת יציבות ורוגע בזריקה.

ניתן למצוא קווים אופקיים במגוון הגדרות, כגון אופק, קרקע, או אפילו שולחן או שולחן. בשימוש יעיל, הקווים הללו יכולים לעזור ליצור תחושת איזון וסימטריה בצילום, או להעביר תחושה של שקט או שלווה.

ניתן להשתמש בקווים אופקיים גם כדי ליצור תחושת עומק ופרספקטיבה בצילום. לדוגמה, אם קו אופקי ממוקם ליד החלק העליון של הפריים, זה יכול ליצור תחושת מרחק בין הצופה לשאר האלמנטים בצילום.

בנוסף ליצירת תחושת יציבות ואיזון, ניתן להשתמש בקווים אופקיים גם ליצירת מתח ודרמה בצילום. לדוגמה, אם קו אופקי מוטה או מעוות, זה יכול ליצור תחושת אי נוחות או חוסר התמצאות עבור הצופה.

קווים אלכסוניים ניתן למצוא במגוון הגדרות, כגון גרם מדרגות, כביש, או אפילו שפת גוף של דמות. כאשר משתמשים ביעילות הקווים הללו יכולים לעזור ליצור תחושת תנועה או כיוון בתוך הזריקה, או להעביר תחושה של חוסר יציבות או אי נוחות.

ניתן להשתמש בקווים אלכסוניים גם כדי ליצור תחושת עומק ופרספקטיבה בצילום. לדוגמה, אם משתמשים בקו אלכסוני כדי להנחות את העין של הצופה לעבר אובייקט מרוחק, זה יכול ליצור תחושת מרחק ומרחב בתוך הצילום.

בנוסף ליצירת תחושת תנועה ועומק, ניתן להשתמש בקווים אלכסוניים גם ליצירת ניגודיות ומתח בתוך הצילום. לדוגמה, אם קו אלכסוני ממוקם בניגוד לקו אופקי או אנכי, זה יכול ליצור תחושה של קונפליקט או ניגוד בין אלמנטים שונים בצילום.

קווים טבעיים גליים הם סוג של קו המשמש בצילומים קולנועיים שיכולים להוסיף תחושה של זרימה ותנועה אורגנית לצילום. קווים אלה יכולים להימצא במגוון הגדרות טבעיות, כגון נהרות, עצים או עננים, או שהם יכולים להיווצר באופן מלאכותי, כגון עם שיער או בגדים.

לעתים קרובות נעשה שימוש בקווים טבעיים גליים כדי ליצור תחושת קצב ותנועה בתוך צילום, או כדי להעביר תחושה של יופי טבעי או חן. בשימוש יעיל, קווים אלו יכולים ליצור תחושה של הרמוניה ואיזון בין האלמנטים השונים בצילום.

ניתן להשתמש בקווים טבעיים גליים גם כדי ליצור ניגודיות ומתח בתוך הצילום. לדוגמה, אם קו טבעי גלי ממוקם בניגוד לקו ישר או לצורה גיאומטרית, זה יכול ליצור תחושה של קונפליקט או ניגוד בין אלמנטים שונים בצילום.

בשימוש יעיל, קווי קומפוזיציה יכולים למשוך את תשומת ליבו של הצופה לאלמנטים חשובים בתוך הפריים, לעזור ליצור תחושת עומק ומרחב, ולשפר את מצב הרוח והאווירה הכללית של צילום. ניתן להשתמש בהם ליצירת תחושת סימטריה או איזון, או ליצירת ניגודיות ומתח בין אלמנטים שונים בצילום.

הקומפוזיציה היא ארגון צורני של כל הפרטים המופיעים בתמונה, הכוונה היא ליחסים בין הגדלים של האובייקטים השונים, מיקומם בתמונה, שילוב הצבעים, יחסים בין האור לצל, האיזון בין תנועה להיעדר תנועה. 

אנו יכולים להבחין בין שני תפקידים מרכזיים לקומפוזיציה:

1. הדגשת הפרטים החשובים, מיקוד עין הצופה בנקודה מסוימת בפריים. בד"כ הקומפוזיציה ממקדת את הצופה בשחקן.
2. אפיון העולם הבדיוני של הסרט- התמונה יכולה לשדר מתח או הרמוניה, רוגע או סערה.

קומפוזיציה אסימטרית, כפי שדיברנו קודם לכן, מתייחסת לסידור חזותי שבו האלמנטים משני צדי המסך מסודרים בצורה לא מאוזנת, לא דמוית מראה. בהתאם לאופן שבו האלמנטים מסודרים, קומפוזיציה אסימטרית יכולה ליצור תחושה של איזון או חוסר איזון בסצנה.

קומפוזיציה א-סימטרית מאוזנת מתייחסת לסידור ויזואלי שבו האלמנטים משני צידי המסך מסודרים בצורה לא מאוזנת אך הרמונית. ניתן להשיג זאת על ידי שימוש בצבעים, צורות או מרקמים משלימים משני צידי הפריים, או על ידי הצבת הנושא מחוץ למרכז באופן שעדיין יוצר תחושת איזון. קומפוזיציה א-סימטרית מאוזנת משמשת לרוב ליצירת תחושה של תנועה ואנרגיה דינמית תוך שמירה על תחושת הרמוניה ויזואלית. למעשה רוב השוטים בקולנוע יהיו מהסוג הזה.

מצד שני, קומפוזיציה אסימטרית לא מאוזנת יוצרת תחושת מתח וחוסר איזון על ידי הצבת האלמנטים בצורה אסימטרית בצורה לא הרמונית. ניתן להשיג זאת על ידי שימוש בצבעים, צורות או מרקמים מנוגדים משני צידי המסגרת, או על ידי הצבת הנושא מחוץ למרכז באופן שיוצר תחושה של חוסר איזון. קומפוזיציה א-סימטרית לא מאוזנת משמשת לעתים קרובות ליצירת תחושת מתח, כאוס או אי-חיזוי.

הבחירה בין קומפוזיציה א-סימטרית מאוזנת לבלתי מאוזנת תלויה בהשפעה הרגשית המיועדת של הסצנה. לדוגמה, סצנה המציגה דמות הולכת ברחוב סואן עשויה להשתמש בקומפוזיציה א-סימטרית מאוזנת כדי ליצור תחושת תנועה ואנרגיה תוך שמירה על תחושת הרמוניה, בעוד שסצנה המציגה דמות שחווה התקף פאניקה עשויה להשתמש בקומפוזיציה א-סימטרית לא מאוזנת כדי ליצור תחושת מתח וחוסר איזון.

חלוקה נוספת בין קומפוזיציות הן פתוחות וסגורות. 

קומפוזיציה סגורה מתייחסת לצילום שבו האלמנטים מסודרים באופן שיוצר תחושה של סגירה או הכלה. ניתן להשיג זאת באמצעות שימוש בהתקני מסגור כגון קירות, פתחים או חלונות, או באמצעות מיקום דמויות או חפצים בתוך המסגרת. קומפוזיציה סגורה יכולה ליצור תחושה של מתח או הסתגרות, והיא משמשת לעתים קרובות בסרטי אימה או מותחן כדי ליצור תחושה של קלסטרופוביה או אי נוחות.

קומפוזיציה פתוחה, לעומת זאת, מתייחסת לצילום שבו האלמנטים מסודרים באופן שיוצר תחושה של פתיחות או התרחבות. ניתן להשיג זאת באמצעות שימוש בצילומים רחבים, או על ידי מיקום דמויות או אובייקטים באופן המציע חלל גדול ופתוח יותר מעבר לפריים. קומפוזיציה פתוחה יכולה ליצור תחושה של חופש או אפשרות, והיא משמשת לעתים קרובות בסרטי הרפתקאות או רומנטיקה כדי לעורר תחושה של התרגשות או פליאה.

גם קומפוזיציה פתוחה וגם סגורה יכולה להיות כלים יעילים להעברת רגש ומשמעות בסרט. על ידי בחירה קפדנית של הקומפוזיציה של צילום, יוצרי הסרט יכולים להנחות את חווית הצופה וליצור קשר עמוק יותר עם הסיפור והדמויות.

קומפוזיציות פתוחות רומזות על החלל שמחוץ לפריים באופן ברור. כאשר באמצעים קומפוזיציוניים, תוחם היוצר הקולנועי את התמונה, התמונה הופכת לסגורה. התמונה הסגורה נחשבת לתמונה סטטית בעוד שהתמונה הפתוחה נחשבת לבעלת תנועה. התמונה הפתוחה נחשבת גם לריאליסטית יותר.

קומפוזיציה סימטרית היא אחת הטכניקות הבסיסיות המשמשות בסיפור חזותי בקולנוע. זה כרוך בסידור מרכיבי התמונה באופן שיוצר איזון, הרמוניה וסדר. בשימוש יעיל, קומפוזיציה סימטרית יכולה לעזור להעביר את מצב הרוח, הטון והמשמעות של הסצנה ולשפר את התגובה הרגשית של הקהל.

בצילום מורכב באופן סימטרי, האלמנטים משני צידי המסך מסודרים באופן שיוצר אפקט דמוי מראה. ניתן להשיג זאת במספר דרכים, כגון שימוש באובייקטים זהים או דומים משני צידי הפריים, הצבת הנושא במרכז הצילום או חלוקת הפריים לחצאים שווים.

אחד היתרונות של שימוש בקומפוזיציה סימטרית בקולנוע הוא בכך שהוא יכול ליצור תחושת יציבות וסדר בתמונה. זה שימושי במיוחד עבור סצנות שנועדו לשדר תחושה של רוגע, שלווה או איזון. לדוגמה, צילום של נוף שליו עם רכס הרים במרכז הפריים יכול להשתמש בקומפוזיציה סימטרית כדי להעביר תחושה של הרמוניה ושלווה.

תאורה היא היבט מכריע ביצירת סרט שיכול להשפיע רבות על מצב הרוח, הטון והסגנון החזותי של סרט. ישנם מספר מונחי מפתח ומושגים הקשורים לתאורה בקולנוע, כולל בהיר/כהה, קשה/מפוזרת, טבעי/מלאכותי, וסכימת התאורה: אור המפתח, אור המילוי והתאורה האחורית.

בהיר/כהה מתייחס לניגודיות בין אזורים בהירים וצללים בתמונה. הניגוד הזה יכול ליצור תחושת עומק ודרמה, וניתן להשתמש בו כדי להדגיש אלמנטים מסוימים בסצנה. באופן כללי, תאורה ניגודית גבוהה עם הבדלים עזים בין אזורים בהירים וכהים נמצאת בשימוש נפוץ יותר בדרמות ובסרטי מתח רציניים, בעוד תאורה אחידה יותר עם פחות ניגודיות משמשת בקומדיות ובז'אנרים קלילים יותר.

תאורה קשה/מפוזרת מתייחסת לאיכות האור, כאשר תאורה קשה מייצרת צללים חדים ומוגדרים ותאורה מפזרת מייצרת צללים מפוזרים ועדינים יותר. תאורה קשה יכולה ליצור תחושת מתח ודרמה, בעוד תאורה רכה (גדולה) יכולה ליצור תחושה נינוחה וטבעית יותר.

תאורה טבעית/מלאכותית מתייחסת למקור האור בסצנה, כאשר תאורה טבעית מגיעה ממקורות כמו השמש או הירח ותאורה מלאכותית מגיעה ממקורות מלאכותיים כמו מנורות וגופי תאורה. תאורה טבעית משמשת לרוב ליצירת מראה ריאליסטי וטבעי, בעוד שתאורה חשמלית יכולה לשמש ליצירת תחושה מסוגננת יותר.

סכימת התאורה הבסיסית

סכימת התאורה: אור המפתח, המילוי והתאורה האחורית (בק לייט) הן הגדרות תאורה נפוצות המשמשות ביצירת סרטים. אור המפתח הוא מקור האור העיקרי בסצנה, בדרך כלל ממוקם בזווית של 45 מעלות לנושא. אור המילוי משמש למילוי כל הצללים שנוצרו על ידי אור המפתח והוא ממוקם בדרך כלל בזווית של 90 מעלות לנושא. התאורה האחורית משמשת ליצירת הפרדה בין הנושא לרקע וממוקמת בדרך כלל מאחורי הנושא.

מבחינת סצנות תאורה טיפוסיות לז'אנרים שונים, דרמות משתמשות לרוב בתאורה בעלת ניגודיות גבוהה עם תאורה קשה כדי ליצור תחושת מתח ודרמה. קומדיות, לעומת זאת, משתמשות לעתים קרובות בתאורה אחידה עם צללים רכים יותר כדי ליצור תחושה נינוחה וטבעית יותר. מותחנים נוטים להשתמש בתאורה נמוכה (low key) עם ניגודים עזים כדי ליצור תחושה של מסתורין ומתח.

דוגמאות נוספות:

אור וצבע הם מרכיבים חיוניים ביצירת סרטים, והם ממלאים תפקיד מכריע ביצירת מצב הרוח, הטון והאווירה של סרט. ניתן להשתמש באור כדי להדגיש היבטים מסוימים של הסיפור, בעוד שצבע יכול להעביר משמעות רגשית וסמלית. יחד, אור וצבע מתקשרים זה עם זה כדי ליצור שפה ויזואלית המעצימה את החוויה הקולנועית.

תאורה היא מרכיב מרכזי בקולנוע שיכול לתמרן את תפיסת הסיפור של הקהל. לדוגמה, סצנה מוארת יכולה לשדר תחושת אושר או אופטימיות, בעוד שסצנה מוארת בצורה עמומה יכולה לעורר מתח או מסתורין. ניתן להשתמש בכיוון ועוצמת האור גם כדי ליצור צללים, מה שיכול להוסיף עוד יותר להשפעה הרגשית של סצנה. הניגוד בין אור וצל יכול ליצור עומק ומרקם, ולמשוך תשומת לב לאלמנטים ספציפיים של המסגרת.

צבע הוא עוד כלי רב עוצמה שבו משתמשים יוצרי סרטים כדי להעביר משמעות ורגש. צבעים יכולים להיות סמליים, המייצגים מצבי רוח, רעיונות ונושאים שונים. לדוגמה, כחול יכול לסמל עצב או מלנכוליה, בעוד אדום יכול לייצג סכנה או תשוקה. השימוש בצבע יכול להיות גם תרבותי או היסטורי, המשקף את תקופת הזמן או התפאורה של הסרט. שילוב הצבעים יכול ליצור פלטת צבעים המעצימה את מצב הרוח והאווירה של הסרט.

האינטראקציה בין אור וצבע חיונית ביצירת שפה ויזואלית מגובשת בקולנוע. האופן שבו האור מקיים אינטראקציה עם צבע יכול לשנות את המשמעות והרגש של סצנה. לדוגמה, צבעים חמים כמו אדום או כתום יכולים להיות אפילו יותר עזים כאשר הם מוארים באור חם. לעומת זאת, צבעים קרירים כמו כחול או ירוק יכולים להיות מאופקים יותר כאשר הם מוארים באור קריר.

השימוש באור ובצבע יכול לשמש גם ליצירת ניגודיות ואיזון בסצנה. ניתן להשתמש בצבעים משלימים, כגון כחול וכתום או אדום וירוק, ליצירת עניין ואיזון ויזואלי. באופן דומה, הניגוד בין אור לחושך יכול ליצור תחושת עומק ואיזון בפריים. האופן שבו יוצרי קולנוע משתמשים באור ובצבע יכול להעביר משמעות, רגש ואווירה, ולתמרן את תפיסת הקהל את הסיפור.

תנועת מצלמה יכולה להוסיף עניין ויזואלי, לסייע בהעברת רגשות ולהנחות את תשומת הלב של הקהל לפרטים ספציפיים על המסך. ישנן תנועות מצלמה שונות שבהן משתמשים יוצרי סרטים כדי להשיג אפקטים אלו. להלן כמה מהנפוצות ביותר:

פאן: תנועת מצלמה אופקית שבה המצלמה מסתובבת שמאלה או ימינה. תנועה זו משמשת לעתים קרובות כדי לעקוב אחר דמות או אובייקט כשהם נעים על פני המסך.

טילט: תנועת מצלמה אנכית שבה המצלמה נוטה למעלה או למטה. ניתן להשתמש בתנועה זו כדי להראות את נקודת המבט של דמות, לחשוף משהו חבוי בפריים, או ליצור תחושה של ורטיגו או חוסר התמצאות.

דולי: תנועת מצלמה שבה המצלמה מתקרבת או רחוקה ממנו פיזית. ניתן להשתמש בתנועה זו כדי ליצור תחושת תנועה או לחשוף יותר מהסביבה סביב הנושא.

מנוף: תנועת מצלמה שבה המצלמה מותקנת על מנוף או מכשיר מוגבה אחר ונעה למעלה או למטה. ניתן להשתמש בתנועה זו כדי ליצור תחושת הוד או כדי לחשוף תפאורה גדולה יותר.

סטדיקאם או גימבל: תנועת מצלמה בה המצלמה מותקנת על מתקן מיוצב המאפשר למפעיל המצלמה לנוע בחופשיות מבלי לטלטל את המצלמה. תנועה זו יכולה לשמש ליצירת תחושת אינטימיות או לעקוב אחר דמות בסביבה מורכבת.

כף יד/כתף: תנועת מצלמה שבה המצלמה מוחזקת על ידי המפעיל, ויוצרת תחושת ריאליזם ומיידיות. ניתן להשתמש בתנועה זו כדי ליצור תחושת כאוס או דחיפות.

אפשר כמובן לשלב בין תנועות מצלמה בו זמנית או אחת אחרי השניה. כמו כן ישנן תנועות מצלמה נוספות שדומות לתנועות הבסיסיות כמו:
זום: תנועת עדשה שבה המצלמה מתקרבת או מתרחקת ממנו. ניתן להשתמש בתנועה זו כדי ליצור תחושת אינטימיות או ריחוק בין הקהל לנושא.
דולי גלגלים, דולי על מסילה, או טרוולינג שוט (על רכב)
תנועת רחפן וכו'.