גאמורה היא מתנקשת חייזרית ירוקה ובתו המאומצת של איל המלחמה הבין-גלקטי תאנוס. היא מצטרפת לשומרי הגלקסיה לאחר שבגדה באביה ומבקשת גאולה על מעשיה בעבר.
גאמורה הוא לוחמת מיומנת ובעל סגנון לחימה חינני וזריז. הריקוד, עם האלגנטיות והביטוי הפיזי שלו, יכול לייצג את דמותה היטב.
גרוט הוא דמוי עץ דמוי אדם שיכול לומר רק את המשפט "אני גרוט". למרות אוצר המילים המצומצם שלו, הוא יוצר ידידות חזקה עם רוקט. לגרוט יש את היכולת לשקם ולתפעל חומר צמחי.
ציורים, עם השימוש שלהם בצבע, במרקם ובמשיכות מכחול, יכולים ללכוד את המהות והמשיכה החזותית של צורת העץ של גרוט. ניתן לתרגם את הצורות האורגניות והפרטים המורכבים של הענפים והעלווה של גרוט על קנבס באמצעות טכניקות ציור שונות.
יכולתו של גרוט לשקם ולתפעל חומר צמחי יכולה להיות מיוצגת חזותית באמצעות ציורים תוססים ודינמיים המתארים את הצמיחה והשינוי של עצים ואלמנטים טבעיים. ציורים יכולים להעביר את היופי, המיסטיקה וכוח החיים שגרוט מגלם.
בנוסף, הציורים מציעים תחושה של נצחיות, המאפשרת לצופים להעריך את דמותו של גרוט בצורה סטטית. כל משיכת מכחול וקומפוזיציה יכולה ללכוד את מהות הנוכחות של גרוט ולעורר חיבור עם הטבע.
פיטר קוויל הוא אדם מכדור הארץ שהופך למנהיג שומרי הגלקסיה. יש לו חפץ רב עוצמה המכונה ה-Orb וידוע בשנינותו המהירה ובאהבתו לתרבות הפופ של שנות ה-80.
בהתחשב באהבתו של פיטר קוויל לתרבות הפופ של שנות ה-80 ולמיקסטייפ האיקוני שלו, הוא יכול להיות מיוצג על ידי מוזיקה. דמותו מגלמת את האנרגיה, הנוסטלגיה והרוח המרדנית המצויים לעתים קרובות במוזיקה.
דביבון מהונדס גנטית עם כישרון להנדסה ולנשק. הוא ידוע באישיותו הסרקסטית והמהירה, כמו גם בקשר הקרוב שלו עם גרוט.
בתיאטרון, שחקנים מביאים לחיים דמויות באמצעות הופעה, תוך שימוש בדיאלוג, שפת גוף והבעות פנים. השנינות המהירה, הסרקזם והאישיות האקספרסיבית של רוקט הם אבני היסוד של אמנות התיאטרון (שירה וספרות).
כישורי ההנדסה והכישרון של Rocket ליצור גאדג'טים באמצעות עיצוב במה ואפקטים מיוחדים, ולשפר את ההפקה הכוללת. בהתחשב בתכונות האופי של רוקט, תיאטרון אכן יכול להיות צורת אמנות מתאימה לייצג אותו.
דראקס הוא חייזר מקועקע כבד ושרירי שמחפש נקמה בת'אנוס על רצח משפחתו. דראקס לוקח הכל פשוטו כמשמעו, מה שמוביל לרגעים הומוריסטיים בסרט.
האופי המילולי והישר של דראקס קשור להיבט המילולי של הקולנוע. בקולנוע, המצלמה לוכדת את מה שנוכח פיזית מולה, והסיפור דורש לרוב רמה של ריאליזם, אפילו במסגרות פנטסטיות או בדיוניות.
דמותו של דרקס, עם הפרשנות המילולית שלו לשפה וגישתו הישירה למצבים, מתיישרת עם הרעיון של לכידת הפיזיות והערכים הריאליסטיים במצלמה.
בעוד שהקולנוע יכול לחקור גם אלמנטים דמיוניים ופנטסטיים, ההיבט המילולי של המדיום מבטיח שהדמויות ופעולותיהן ייראו משכנעות ויזואלית ומבוססות על מציאות פיזית. היבט זה תורם לחוויה הסוחפת של הקהל, ומאפשר לו להתחבר לסיפור ולדמויות ברמה מוחשית יותר.
לכן, הקשר של דראקס לקולנוע נעוץ בדרישת המדיום לריאליזם פיזי ובצורך שלו ללכוד את טבעו המילולי ונוכחותו הפיזית בצורה משכנעת ויזואלית.
